דִּיּוּן בְּהַאֲרָכַת הַמַּעֲצָר

 

כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט, כְּפִי שֶׁנִּתַּן לִרְאוֹת

מַרְשִׁי קְצָת מְבֻלְבָּל. הוּא בְּמַצַּב

לֹא קַל.

הֲרֵי אִשְׁתּוֹ, כְּלוֹמַר, הַמְּנוֹחָה –

לִפְנֵי שָׁבוּעַ נִרְצְחָה.

 

תַּסְכִּים כְּבוֹדוֹ

שֶׁאֵין כָּרֶגַע מָה לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ.

דְּרוּשָׁה הִתְחַשְּׁבוּתְךָ.

מַרְשִׁי נִסְעָר מְּאֹד

וְהוּא זָקוּק לִמְנוּחָה.

 

וּבִרְשׁוּתְךָ, כְּבוֹדוֹ

מַרְשִׁי מוֹדֶה שֶׁהוּא אוּלַי

שָׁגָה אוֹ קְצָת טָעָה

קוֹרֶה. קָרָה. אָדָם טוֹעֶה.

(בָּרוּר שֶׁאֵין זוֹ הוֹדָאָה)

זֶה יִתָּכֵן. אֲבָל

 

תִּרְאֶה אוֹתוֹ!

תִּרְאֶה אֵיךְ הוּא נִרְאֶה!

תִּרְאֶה אֶת הַפָּנִים!

תִּרְאֶה אֶת הַצַּוָּאר, אֶת הַסַּנְטֵר. אֶת 

בַּלּוּטַת הָעַרְמוֹנִית!

 

כְּבוֹדוֹ,

מַרְשִׁי וְגַם אֲנִי מַאֲמִינִים

כִּי זֶה מִקְרֶה מֻבְהָק שֶׁל

אִי שְׁפִיּוּת זְמַנִּית.

 

 

לְלֹא עָבַר פְּלִילִי

 

לְאַט-לְאַט מַאֲדִימָה הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה הִתְלוֹנְנָה

לִפְנֵי שָׁנִים, כִּי הָרוֹפֵא הַמְּכֻבָּד

נָהַג לְהִתְעַלֵּל וּלְהַשְׁפִּיל אוֹתָהּ תָּדִיר; 

לִסְגֹּר עָלֶיהָ אֶת הַבַּיִת וְלָצֵאת עִם הַמַּפְתֵּחַ.

אוֹ לִנְעֹל וּלְהַשְׁאִיר אוֹתָהּ בַּחוּץ.

לִזְרֹק מִבַּעַד לַחַלּוֹן בְּגָדִים "זוֹלִים".

לְהַעֲלִים לָהּ אֶת הַטֶּלֶפוֹן:

"מַסְפִּיק כְּבָר עִם שִׂיחוֹת הַסְּרָק."

 

אַחֲרֵי שֶׁהִתְגָּרְשׁוּ, סֵרֵב לְהַעֲבִיר דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

"גַּם כָּכָה הִיא זוֹנָה," אָמַר.

אַחַד הַדַּיָּנִים צָחַק.

 

גַּם הַשְּׁנִיָּה (עִיתוֹנַאִית) עָבְרָה מַסֶּכֶת עִנּוּיִם.

דְּלָתוֹת, כּוֹסוֹת וְצַלָּחוֹת טְרוּקוֹת. בִּקֹּרֶת וּבְדִיקוֹת

כְּפִיָּתִיּוֹת. לְאָן הָלְכָה. עִם מִי דִּבְּרָה.

קְלָלוֹת וּצְעָקוֹת הָיוּ עִנְיָן שֶׁבַּשִּׁגְרָה. 

אַחֲרֵי שֶׁהִתְגָּרְשׁוּ נָהַג לִבְלֹשׁ וּלְתַּצְפֵּת עָלֶיהָ.

יּוֹם אֶחָד, פָּרַץ בַּלַּיְלָה אֶל בֵּיתָהּ

נִסָּה לַחֲנֹק אוֹתָהּ בִּמִּטָּתָהּ.

 

"אִלְמָלֵא בִּתִּי, שֶׁבְּמִקְרֶה הִתְעוֹרְרָה,

הָיִיתִי גַּם אֲנִי כְּבָר זַ"ל", אָמְרָה.

 

מַעֲרָכָה שְׁלִישִׁית

 

אַחֲרֵי שֶׁהוּא רוֹקֵן אֶת הַמָּרָק

אֶל הָאַסְלָה, חָשַׁבְתְּ: הוּא בָּאֱמֶת הָיָה תָּפֵל. 

אַחֲרֵי שֶׁהוּא הֵטִּיחַ אֶת הַכּוֹס בַּקִּיר (בְּנֵס

אַתְּ לֹא נִפְגַּעַתְּ), בָּכָה נוֹרָא, בִּקֵּשׁ סְלִיחָה וְהִתְנַצֵּל.

אַחֲרֵי שֶׁהוּא טָרַק אֶת הַמְּקָרֵר

וְהֶחָלָב נִשְׁפָּךְ. הוּא בִּתְגוּבָה – צָחַק,

אָמַר שֶׁאֵין בּוֹכִים וְכוּ'

אַחֲרֵי שֶׁהוּא צָרַח: "הַבַּיִת מְבֻרְדָּק!"

וְאָז דָּפַק לָךְ מַטְאֲטֵא בַּגַּב, צָנַחְתְּ עַל הַמִּטָּה.

אַחֲרֵי שֶׁהוּא הֵעִיף אֶת הַכֻּרְסָא הַחוּצָה

וְצָעַק שֶׁהוּא נֶחְנָק, שֶׁתַּהַרְגִי אוֹתוֹ בַּסּוֹף,

"אַתְּ אֶגוֹאִיסְטִית מְטֻמְטֶמֶת", לֹא יָדַעְתְּ אֵיךְ לְהָגִיב.

אֵיךְ בֶּאֱמֶת שָׁכַחְתְּ שֶׁהוּא אֶלֶרְגִי לְאָבָק?

אַחֲרֵי שֶׁהַשִּׁדָּה הִתְמוֹטְטָה

בִּגְלַל הַבְּעִיטָה, אָמַרְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ, "הִיא כְּבָר הָיְתָה שבורה. " אַחֲרֵי שֶׁהַמַּגְהֵץ נִסְדָּק, קָנִית חָדָשׁ.

אַחֲרֵי שֶׁהִסְתַבֵּר לָךְ שֶׁהֶחְבִּיא

אֶת הָאַרְנָק שֶׁלָּךְ, הִרְגַּשְׁתְּ מֻשְׁפֶּלֶת.

הוּא טָעַן שֶׁמְּנַהֵל הַבַּנְק דָּרַשׁ.

 

חָשַׁבְתּ

זֶה לֹא הַזְּמַן עַכְשָׁו

זֶה לֹא הַזְּמַן עַכְשָׁו

עַכְשָׁו זֶה לֹא הַזְּמַן

עַכְשָׁו זֹאת אַתְּ.

 

 

 

 

מִשְׁפָּט שָׂדֶה

 

אִתָּנוּ בָּאֻלְפָּן: אָחִיו שֶׁל הֶחָשׁוּד בְּרֶצַח הָאִשָּׁה

תּוֹדָה שֶׁבָּאתָ, בֶּאֱמֶת תּוֹדָה רַבָּה.

כָּעֵת תּוֹרְךָ. כָּעֵת זְכוּת הַדִּבּוּר כֻּלָּהּ שֶׁלְּךָ.

 

וּבְכֵן. רֵאשִׁית לַכֹּל, עָלַי לִמְחוֹת. הַתֹּאַר "הֶחָשׁוּד"

לֹא מְקֻבָּל עָלַי. "חָשׁוּד" הוּא תֹּאַר גְּנַאי. 

הִגַּעְתִּי עַד לְכָאן כְּדֵי לוֹמַר: אָחִי זַכַּאי.

אֲנִי חוֹזֵר: זַכַּאי. עֲדַיִן לֹא חָשׁוּד בִּכְלוּם.

מָה גַּם שֶׁהַפְּרָטִים כֻּלָּם – עוֹד תַּחַת צַו אִסּוּר פִּרְסוּם.

 

וְאִם יֻרְשֶׁה לִי, וַאֲנִי

מֵנִיחַ שֶׁאַתָּה מַרְשֶׁה,

כֻּלָּנוּ מְבִינִים הֵיטֵב

שֶׁ

יֵשׁ מִקְרִים וְיֵשׁ מִקְרִים.

דְּבָרִים קוֹרִים. וּבַמִּקְרֶה הַזֶּה יֵשׁ הֶסְבֵּרִים.

כְּלוֹמַר, הֶסְבֵּר אֶחָד פָּשׁוּט.

 

אֲבָל לִפְנֵי – אֲנִי דּוֹרֵשׁ: חִדְלוּ! הַפְסִיקוּ אֶת הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה!

עוֹד לֹא יָבָשׁ הַדָּם

עַל חֻלְצָתוֹ! וּכְבָר תָּלוּ אוֹתוֹ. סָקְלוּ אוֹתוֹ.

רָצְחוּ אוֹתוֹ! תַּקְשִׁיבוּ טוֹב. אוֹתוֹ רָצְחוּ!

אֲפִלּוּ לֹא טָרְחוּ

לִבְדֹּק! מִבְּחִינַתְכֶם הוּא כְּבָר אָשֵׁם! עֲשִׂיתֶם לוֹ מִשְׁפָּט שָׂדֶה!

גַּם אֵצֶל דְּרַיְיפוּס, כְּזָכוּר, הָיָה כָּל הַמִּשְׁפָּט מָכוּר!

תַּקְשִׁיבוּ לִי, תַּקְשִׁיבוּ טוֹב. אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ

מִגִּיל חָמֵשׁ. בֵּינֵינוּ שֵׁשׁ שָׁנִים הֶפְרֵשׁ. וְאֵין מִי שֶׁמַּכִּיר אוֹתוֹ

כְּמוֹתוֹ. כְּלוֹמַר, מַכִּיר אוֹתִי כְּמוֹתוֹ. סְלִיחָה.

מַכִּיר אוֹתוֹ כְּמוֹתִי. אֲנִי הַיְּחִידִי

שֶׁמִּתְמַצֵּא כָּאן בַּפְּרָטִים. 

אַל תִּסְתַּכֵּל עָלַי בְּעַיִן עֲקֻמָּה! הָאִישׁ רוֹפֵא.

רוֹפֵא מוֹפְתִּי. אָדָם בַּעַל שִׁעוּר קוֹמָה

וּבַעַל נֶפֶשׁ עֲדִינָה

כְּשֶׁל צִפּוֹר.

הוּא לֹא מֵעֵז לִשְׁחֹט אֲפִלּוּ זְבוּב

אוֹ לְחַסֵּל בַּדֶּרֶךְ נְמָלָה! אֹמַר[AL7]  זֹאת שׁוּב.

אָחִי אָדָם נִפְלָא. נִפְלָא.

וְהָאִשָּׁה. כֻּלָּם יוֹדְעִים בְּדִיּוּק עַל מָה וְלָמָּה נִפְטְרָה

– וְדַי לְחַכִּימָא

 

אִם הִיא הָיְתָה פֹּה בְּעַצְמָהּ –

הָיְתָה בָּטוּחַ מַסְכִּימָה.

 

לרכישת הספרים במחירי מכירה מוקדמת

 

 

 

 

פרופ' דנה אמיר: 

 

הפואמה "רצח בהסכמה" נעה בין דיווחים חדשותיים, ציטוטים מבית המשפט, עדויות מכרים ובני משפחה – שאת שפתם המכבסת, האחראית במידה רבה על הישנות המעשים, היא חושפת בצלילות אירונית – לבין פניה ישירה, מטלטלת, אל הנרצחת עצמה, תוך ניסיון לשחזר את רגעיה האחרונים ואת מסכת הימים והשנים שהובילו אליהם.     זוהי פואמה הכתובה לכאורה כמחזה, אך למעשה הינה סוג של "הרמת מסך"; המעבר בין המערכות השונות הולך ומהדק על הקורא/ת טבעת חנק, מנכיח את העיוורון הבוטה של רשויות החוק, את חירשות הסביבה, את האופן שבו פשעים מן הסוג הזה מטשטשים,  מתאדים ונמחקים ומציב מולנו מראה שבה משתקף חלקו של כל אחד ואחת מאיתנו במעשה הרצח הזה ובדומיו.   

 

 

ישי שריד: 

 

איריס אליה כהן כתבה פואמה קורעת לב, יצירה עזה שניצבת כסכר בשטף העכור של הכרוניקה, ומונעת מהפשע הנורא להישפך לים השכחה.  אליה-כהן חושפת בכישרונה הרב את מעמקי הזוועה ומנסחת אותה לבל תישכח.     

 

 

לאה איני: 

 

זהו פרופיל כפול-משולש-מרובע מצמרר, מסוג העבודות שנורא לחטוא בהן במילים מבחוץ. המילים כבר בתוכן. ובכל זאת – אין בפואמה הזו שום אבן שאליה-כהן לא הפכה לראות מתחתיה את דמה השפוך של אסתר, ובדמה - את פרצופנו אל מול עקדת האסתריות כולן.         

 

 

צרויה שלו:

 

דווקא מהמקום הנורא שבו הופך שיר הערש לשיר אשכבה, במקום שבו מתרוקנות המילים ממשמעות – מצליחה איריס אליה כהן להטעין אותן בעוצמה אדירה של זעם, כאב וחלחלה. 

 

 

דר' צילה זן בר צור:

 

הקריאה בפואמה מותירה אותנו בטלטלה עזה, בלפיתה, בכאב מצמית. אליה כהן מציבה בפנינו מראה חברתית  מנותזת דם, נמחקת מידי יום ביומו. שמה של נרצחת מוחלף בשמה של אחרת, נמחק, נשכח, וחוזר חלילה. שתיקתנו היא הנהון סמלי פאסיבי.               שיעור כוחה הפואטי והמחאתי של פואמה זו לחולל שינוי תודעתי, לעורר שיח ולהניע לאקטיביזם בכל שדות הכוח החברתיים, המגדריים, הפוליטיים והמשפטיים בישראל. לכונן כאן מרחב בטוח ומוגן יותר.          נרצה או לא נרצה, הסטיקר 'רצח בהסכמה' מודבק לנו על המצח. לבל נאמר; לא ראינו, לא שמענו, לא קראנו. 

 

 

פרופ' יפעת ביטון:

 

לאורך פואמה שלמה העוסקת בקולות ובשתיקות העולים לפני במהלך ולאחר המעשה המתועב המוכר לנו כ"רצח נשים" – משמיעה איריס אליה-כהן קול נוקב. באופן נדיר, היא מצליחה לנטוע בכל הקולות כולם, גם אלה המוכרים לנו עד זרא, את הקול הנשי, הנעדר. אותו קול שהושתק במעשה הרצח, בוקע כעת מגרונה ומקולמוסה, ובועט בבטן הרכה של החברה המצקצקת.  

כמשפטנית הפועלת למיגור התופעה, נפעמתי להיווכח כיצד מיטיבה אליה-כהן לכסות בכתיבתה כמעט כל זווית ושלב בה; החל מזיהוי הסימנים המטרימים,  דרך אוזלת ידן של הרשויות, התעלמות הסביבה, הדיווח התקשורתי הצהוב, וכלה בחולשת מערכת המשפט ואובדן העשתונות הערכי שבדרך.  

כתיבתה מציגה סדר-יום חדש של עשיית צדק עם קורבנות הרציחות הללו. רציחות איומות וצפויות-בכל-פעם-מחדש.