עמרם עמותת רוח המזרח, הוצאת טנגיר
לוסיל קליפטון (1936-2010 Lucille Clifton,) היא מבכירות המשוררות האמריקאיות בעשורים האחרונים. שירתה מרבה לעסוק בהיסטוריה התרבותית והמשפחתית האפרו-אמריקאית ונחשבת לאבן דרך בתולדותיה. קליפטון זכתה בנשיונל בוק אוורד לשנת 2000 והייתה המשוררת הראשונה ששניים מספריה הגיעו באותה שנה לרשימה הסופית הקצרה של פרס פוליצר. היא נולדה בבאפלו, ניו יורק, למשפחה ענייה ומרובת ילדים והייתה הראשונה במשפחתה שסיימה את לימודי התיכון ואף זכתה במלגת לימודים לאוניברסיטת הווארד. ספר ביכוריה (1969) נכלל ברשימת עשרת הספרים הטובים של השנה של הניו יורק טיימס. בשנים 1985-1979 החזיקה בתואר המשוררת הלאומית של מדינת מרילנד. לקליפטון ולבעלה, פרד ג׳יימס קליפטון, נולדו שישה ילדים. שירה ״מברכת את הספינות״ חקוק בקולג׳ סנט מרי במרילנד, שבו שימשה כפרופסור מן המניין.
״לוסיל קליפטון, אחת המשוררות האמריקאיות החשובות והמעולות ביותר, משתמשת בלשון מושחזת להפליא, בדימויים מעוררי תדהמה ובמקצבים פולחים כדי להתייחס לחוויה האנושית בכללה. זוהי שירה משולהבת ונבונה, שאינה חוששת להתמודד עם הנושאים המהותיים ביותר.״ (נימוקי השופטים עם קבלת פרס השירה הלאומי, הנשיונל בוק אוורד, לשנת 2000)
רעות בן יעקב, ילידת 1981, היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות. מתמחה בשירה עברית מודרנית ועכשווית, בעלת תואר דוקטור מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטת דיוק. עבדה בעבר כמפיקה וכעורכת בהוצאות הספרים כתר, מטר ותשע נשמות.
תרגומיה לספרים מאת וילה קאתר, זורה ניל הרסטון, ג׳ק גילברט, קתרין מנספילד ולוסיל קליפטון זכו לתמיכות מהמפעל לתרגום ספרות מופת. מסות, סיפורים ושירים בתרגומה פורסמו בכתבי העת הו!, המוסך ומעין, וכן בהוצאות תשע נשמות, הכורסא ובפרויקט מעבורת.
באחרית הדבר לספר, המשורר והסופר האמריקאי רג׳ינלד דויין בטס (Reginald Dwayne Betts), יליד מרילנד, מספר איך נחשף לראשונה לשיריה של קליפטון כשישב שמונה שנים בכלא בצעירותו על השתתפות בשוד מכונית, ואיך שירתה סייעה לו ביומיום בבית הסוהר ובהשתקמותו. ״עשור לאחר ששני ספריה של קליפטון היו מועמדים לפרס פוליצר לשירה לשנת 1988, הייתי אסיר בכלא רד אוניון של מדינת וירג׳יניה, ולצידי רק אח עם צמות ארוכות, סכין שהוטמנה בעפר בחצר, ועותק של האנתולוגיה ׳לא כל עין עצומה ישנה׳ בעריכת מייקל הרפר. את שמו של האיש ההוא שכחתי מזמן, אבל השירים של קליפטון שנכללו בה – ואשר נלקחו מארבעת הספרים הראשונים שלה – עודם רודפים אותי בזיכרוני ממש כמו השנים ההן בכלא.
וזה העניין. בשנים ההן כל יום היה משופע באלימות. והשירים, כמו כל שיריה של קליפטון, אפשרו לי לדמיין גם את הבחורים הכי מופרעים שלצידי כאילו הם אחים שלי. קראתי את "חותכת עלים ירוקים" כדרך להבין את הזמן שלי בכלא על כל סתירותיו. בתי הסוהר אחזו אותנו "בְּחִבּוּק מְגֻנֶּה" וגם אנחנו נותרנו פעמים רבות במחשבה "עַל הַכֹּל מִלְּבַד קִרְבַת דָּם". אך מתישהו הבנת כי "הַסִּיר שָׁחֹר, / קֶרֶשׁ הַחִתּוּךְ שָׁחֹר, / הַיָּד שֶׁלִּי, / וְרַק לְרֶגַע אֶחָד / הֶעָלִים הַיְּרֻקִּים נִשְׁעָנִים לְשָׁחֹר תַּחַת הַסַּכִּין, / הַמִּטְבָּח מִתְפַּתֵּל וְנִכְהֶה סְבִיב עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלּוֹ / וַאֲנִי טוֹעֶמֶת בַּתֵּאָבוֹן הַטִּבְעִי שֶׁלִּי / אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין כָּל הַדְּבָרִים הַחַיִּים בְּכָל מָקוֹם." [...] לא ידעתי אז שכשאני קורא את קליפטון, יותר מאשר כשאני קורא כל אחד אחר, אני בעיקר לומד להבין את עצמי.. [...] לוסיל קליפטון עזרה לי לשמוע דברים – היא עוזרת לכל מי שאוהבים את שירתה לשמוע דברים שהם היו מעדיפים להתעלם מהם.״
ד״ר רעות בן יעקב, מתרגמת הספר.
