הספר "הוואגינה, הרעב והדוב" מאגד שירים שנכתבו לאורך 15 שנה. המשוררת מבקשת לתת שם וקול למיניות נשית שאינה מפנימה את נקודת מבט הזולת אלא מתריסה כנגדו; לתת מקום לאותו ארוס שאינו שייך לעולם החיצון, ההופך לנוכח־נפקד בחיי הזוגיות והמשפחה. כשנדמה שהעברית מכזיבה אותנו – מונעת מאיתנו את המילים הקולעות לאותה תפישה פנימית של הגוף – המשוררת מבקשת להצחיק, לטלטל ולהכאיב כדי לגלות מילים חדשות, מדויקות יותר, שיצליחו לתת שם למה שחומק.    

ככה כותבת העורכת, שי שניידר אילת:

ב'מורה נבוכים', מסביר הרמב"ם כי לשון הקודש קדושה, דווקא על שום מה שאין בה: בין היתר, שמות מפורשים לאותם איברים, ובכן, מביכים, השייכים 'למעשה העמדת צאצאים'. תשע מאות אחר כך, העברית מתפקעת מכינויים לכל מיני ומיני חלקי הגוף ותופעות הגוף. ובכל זאת, כשבאה משוררת צעירה ומבקשת ממנה שם אחד, קולע, ל'מקורו של העולם', איבר המין הנשי - המענה עודנו עמום, מתחמק, בורח אל שפות 

זרות, גבוה מידי, נמוך מידי. 

'הואגינה, הרעב והדב', ספרה הראשון של ליאת נאה, דוקטורית לארכיאולוגיה המתגוררת עם משפחתה בטורנטו, הוא תביעה מתריסה, מצחיקה ונוקבת מהעברית, לתת לה מילה מתאימה. כזו שתכיל בתוכה ותצליח להקיף מהי אישה, מה מיניותה. בה בשעה שנאה דורשת מהלשון הגדרה פיזית, קונקרטית – היא מבקשת ממנה גם תשובה רוחנית: לא רק מהי אישה לגופה, אלא מה היא אישה משוררת. מסעה מרתק ורב רבדים – בשירים חכמים וצלולים, נאה צוללת אל מעמקי נשיותה ולא מהססת לעלות מתוכה כדי להצביע החוצה ולהראות לנו חסרים בשפה, אבסורד,

היררכיות מעוותות, אי שוויון וחוסר צדק - ומה עוד נותר לנו לתקן. 

המחיר כולל משלוח של ספר אחד בדואר רגיל